מאחורי החומות

חומות וגדרות הפרדה בין ערבים ליהודים בתוך ערים ושכונות מעורבות בישראל

المؤسسة العربية لحقوق الإنسان

האגודה הערבית לזכויות האדם

Arab Association for Human Rights

מחקר וכתיבה: טארק איבראהים

עבודת שטח וצילום: יאמן רוק

עריכה לשונית: זיו בר-אור – "דרך ארץ וספר"

תאריך פרסום: דצמבר 2005

האגודה הערבית לזכויות האדם

ת.ד. 215, נצרת 16101

טל: 6561923-(4)-972+  פקס: 6564934-(4)-972+

דוא"ל: hra1@arabhra.org

אתר אינטרנט: www.arabhra.org

דו"ח זה מתפרסם בתמיכה כספית של האיחוד האירופאי ושל ICCO. העמדות והחומר המובאים בדו"ח הנם באחריותה הבלעדית של האגודה הערבית לזכויות האדם, ועל כן אנם משקפים בהכרח את עמדתם של האיחוד האירופאי או של ICCO.

הערה: גרסה מקוונת זו של הדו"ח אינה כוללת חלק מן הנספחים ואינה כוללת תמונות.

להורדת הדו"ח המלא: http://www.arabhra.org/publications/reports/index.htm

האגודה הערבית לזכויות האדם נוסדה בשנת 1988 על-ידי קבוצת עורכי-דין ופעילים חברתיים, במטרה לשפר ולהגן על הזכויות הפוליטיות, האזרחיות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של המיעוט הפלסטיני בישראל, וזאת בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים של זכויות אדם. בשנת 2003 הרחיבה האגודה הערבית את תחום פעילותה ויסדה פרויקט חדש של מעקב אחר הפרות זכויות האדם של המיעוט הפלסטיני, בהתבסס על תחקירי שטח, ראיונות עם קורבנות, איסוף עדויות, ניתוח החוק המקומי והסטנדרטים הבינלאומיים של זכויות אדם. הרעיון להקים את פרויקט "תיעוד ומחקר" עלה בצל אירועי אוקטובר 2000 ובעקבות נפילתם של 12 אזרחים פלסטינים אזרחי ישראל ופלסטיני תושב השטחים הכבושים כתוצאה מירי המשטרה. מאז אותם אירועים התרחשו הפרות רבות ובוטות של זכויות האדם של המיעוט פלסטיני. עובדה זו מדגישה את חשיבות קיומו של מנגנון מעקב ותיעוד.

פרק ראשון

מבוא

מדינת ישראל מתאפיינת בהפרדה טריטוריאלית בין המיעוט הפלסטיני לבין הרוב היהודי. למעט בערים המעורבות, שבהן קיים רוב מוחלט של אזרחים יהודים לצד שיעור ניכר של אזרחים פלסטינים[1], רוב המיעוט הפלסטיני מתגורר ביישובים[2] משלו, ואילו הרוב היהודי מתגורר ביישובים משלו. הפרדה טריטוריאלית כזאת מתקיימת גם בערים המעורבות: רוב המיעוט הפלסטיני מתגורר בשכונות משלו, בנפרד מהשכונות שהרוב היהודי מתגורר בהן.

ניסיונות של משפחות ערביות להתגורר בישובים שיועדו ליהודים בלבד, או בשכונות יהודיות בתוך אותה עיר, לרוב בשל חיפוש אחר איכות חיים טובה יותר[3], נתקל בהתנגדות נחרצת מצד התושבים היהודים בשל מניעים גזעניים. כך, למשל, במרץ 2004 נתלו במושבה מגדל, השוכנת לחוף הכנרת, מודעות על-ידי "ועד הפעולה למען מגדל" האומרת בזו הלשון: "סכנה למגדל ולתושביה!!! התעוררו!!! אחרי שהם הורסים את המדינה כולה הם מבקשים להשתלט גם על מגדל, בתקופה האחרונה אנו עדים לניסיון השתלטות של גורמים שאינם יהודים על המושבה... כרגע השקט נשמר... אך השקט הזה הוא שקט זמני והם מחכים לשעת כושר כדי לממש את המטרות שלהם... שהרי את מושג 'גאולת הארץ' הם למדו מאתנו... מתי נתעורר? כשהבנות שלנו לא יוכלו לצאת מהבית? כשהילדים לא יוכלו לשחק בגני הילדים? כשמחירי הדירות יירדו? כשמגדל תהפוך למעוז פעילות לאומני? כשהפשע והאימה יגיעו לפתח ביתנו? כשפעמוני כנסיות יהדהדו? כשהמואזין יחריד את אוזנינו? אסור לתת לזה לקרות, אסור לשתוק"[4]. מקרה אחר אפילו הגיע לבית-המשפט העליון[5].

הפרדה זו היא פרי של התפתחות היסטורית שהתרחשה מאליה, מלפני קום המדינה ולאחריה. אולם, כיום ניתן לומר שמקורה הוא בהקצאה של קרקעות שבבעלות המדינה או בשליטתה, המהווים כ-93% מסך כל הקרקעות במדינה, שהיא פרי של תכנון יזום על-ידי השלטון: המדינה פועלת במקרקעין שבבעלותה או בשליטתה דווקא מתוך מגמה של יצירת הפרדה טריטוריאלית כזאת[6], כאשר היא מקצה קרקעות לפיתוח ולבנייה באופן נפרד לשתי האוכלוסיות[7].

שאלה חשובה המתעוררת בהקשר לסוגיית ההפרדה בדיור בין הרוב היהודי למיעוט הפלסטיני, כמו גם בסוגיית ההפרדה בתחומים אחרים, כגון בחינוך, היא, האם ההפרדה מפרה את עיקרון השוויון? בעבר, רווחה הדעה שהפרדה כזו, כשלעצמה, אינה מפלה, בהתבסס על העיקרון של "נפרד אבל שווה" ("separate but equal"). אולם מאז שניתן פסק-הדין בארצות הברית בעניין Brown v. Board of Education of Topeka[8], שקבע כי מדיניות של הפרדה בתחום החינוך בין לבנים לשחורים הנה "מפלה ביסודה" ("inherently unequal"), נשתנתה החשיבה בנושא זה, וכיום מהווה פסק-דין זה בסיס לרוויזיה מרחיקת לכת בהתייחסות לנושא ההפרדה בין קבוצות שונות בחברה, הן בארצות-הברית והן בעולם[9]. ביסוד גישה זו מונחת התפישה כי הפרדה משדרת עלבון כלפי קבוצת מיעוט המוצאת מן הכלל, מחדדת את השוני בינה לבין האחרים ומקבעת תחושות של נחיתות חברתית[10].

ברם, בישראל, מעבר להפרדה הטריטוריאלית הקיימת בין הרוב היהודי לבין המיעוט הפלסטיני, ומעבר לשאלה אם הפרדה זו מהווה הפרה של עיקרון השוויון, אם לאו, אנו עדים בשנים האחרונות להקמת חומות וגדרות הפרדה בין היישובים הערביים לבין היישובים היהודיים בתוך ישראל, ובמקומות אחרים בין השכונות הערביות לבין השכונות היהודיות בתוך אותה עיר, וזאת ביוזמת הרוב היהודי והממסד היהודי[11]. מטרתן של חומות וגדרות אלה היא להפריד בין הרוב היהודי לבין המיעוט הפלסטיני ולמנוע מגע פיזי, ואפילו קשר עין, בין שתי האוכלוסיות, כדי ל"הגן" על הרוב היהודי מפני המיעוט הפלסטיני.

האגודה הערבית לזכויות האדם סבורה, שחומות וגדרות אלה הנן ביטוי למנטליות של "הפרדה גזעית" ו"גטואיזציה", המושרשת בקרב הממסד והרוב היהודי בכל הנוגע ליחסיו עם המיעוט הפלסטיני. החוק הבינלאומי בדבר זכויות האדם אסר במפורש הפרדה כזו[12], נוכח תוצאותיה הטרגיות בדרום אפריקה, שבאה לידי ביטוי במשטר האפרטהייד הידוע לשמצה.

לדעת האגודה הערבית לזכויות האדם, החומות פוגעות בזכויות האדם של המיעוט הפלסטיני, משדרות מסר של עלבון ונחיתות לאומית, חברתית, תרבותית וכלכלית כלפיו, ופוגעת בכבודם האישי של חבריו.

מטרתו של דו"ח זה להביא סקירה על אודות חומות וגדרות אלה, ועל אודות הפרות זכויות האדם הכרוכות בהקמתן.

פרק שני

גדרות וחומות הפרדה בישראל

סוללת העפר בין ג'יסר א-זרקא לבין קיסריה

"זאת הפעם הראשונה שאני מגיע לכאן. האמת, אני מפחד לבוא לכאן לבד, שיעצרו אותי, שישאלו אותי שאלות. יש לי הרגשה שצריך רשיון מיוחד בשביל לבוא לפה"[13].

ג'יסר א-זרקא הינו כפר ערבי בשרון הצפוני, סמוך לחוף הים התיכון. הכפר תחום בצפונו בנחל תנינים וקיבוץ מעגן מיכאל, בדרומו גובל בעיר קיסריה ומזרחו – בדרך המהירה מס' 2 (חיפה-ת"א). אוכלוסיית הכפר מונה 10,751 נפשות, והיא נמצאת בדירוג 2 בסולם הסוציו-אוקונומי של משרד הפנים. הכפר סובל מזה שנים רבות מצפיפות גבוהה ומהיעדר שטחים לצרכי מגורים, לצרכי ציבור ולדרכי גישה, וכן מהזנחה מצד הרשויות השונות, דבר שהביא לעלייה ברמת הפשיעה והשימוש בסמים[14].

קיסריה היא עיר נמל קדומה בחוף הצפוני של השרון. עד לשנת 1948 חיו בעיר 960 פלסטינים ו-160 יהודים. בשנת 1948 היא הייתה מהערים הראשונות שבוצעו בה גירושים מתוכננים של פלסטינים והריסת בתים בידי ה"הגנה". כיום, רק יהודים גרים בה והיא נחשבת לעיר תיירותית המנוהלת על-ידי "החברה לפיתוח קיסריה"[15]. אוכלוסייתה נמנית עם המעמד הגבוהה וחלקה אף מהעשירון העליון.

ג'יסר א-זרקא וקיסריה הן שכנות הגובלות זו בזו לאורך הגבול הדרומי של ג'יסר א-זרקא. ברצועה שבין שני הישובים תוכנן לבנות דרך גישה העוקפת את הכפר, אשר תחבר את דרך מהירה מס' 2 לגרעין הכפר ולאזורי חוף הים. הדרך הכרחית וחיונית לפיתוחו של הכפר, שכן בלעדיה לא תהיה גישה לשכונות הדרומיות והמערביות ולמתחם התיירות המוצע באזור חוף הים[16].

ברם, בחודש נובמבר 2002 הופתעו תושבי ג'יסר א-זרקא לגלות התחלת עבודות בנייה של סוללת עפר ברצועה, שמטרתה לחצוץ בין שני היישובים. הקמת הסוללה בוצעה על-ידי החברה לפיתוח קיסריה ובמימונה[17], ללא היתר כדין[18] וללא כל תיאום עם מועצה מקומית ג'יסר א-זרקא וללא ידיעת תושבי הכפר. אורך הסוללה מגיע ל-1-1.5 ק"מ ולגובה של 4-5 מטרים, כאשר משני צדדיה נטועים עצים כדי לשוות לה מראה "טבעי" ובראשה קיים שביל הליכה[19].

הסוללה כונתה בפי החברה לפיתוח קיסריה "סוללה אקוסטית". לטענתם, היא הוקמה כדי לתת מענה ל"מפגעים" אקוסטיים שתושבי קיסריה סובלים מהם, בגלל הרעשים שתושבי ג'יסר א-זרקא גורמים (מואזינים, מוזיקה קולנית, חפלות ויריות שמחה וזיקוקי דינור)[20]. כמו-כן, נטען שהסוללה מגנה על תושבי קיסריה מפני "מכת" הגניבות שפוקדת אותם, כאשר תושבי ג'יסר א-זרקא "מסתננים" לקיסריה וגונבים חפצים מחצרות הבתים[21]. ועוד הוסיפו וטענו, שהסמיכות של השכונות הצפוניות של קיסריה לכפר הערבי הורידה את ערך הנדל"ן באזור זה.

ברם, קשה לקבל את הטיעונים הללו. ראשית, הסוללה איננה אלא חומת עפר, שיהא גובהה אשר יהא, היא אינה יכולה לחסום את הרעשים, אם ישנם כאלה, מג'יסר א-זרקא[22]. שנית, הסוללה אינה יכולה למנוע מעבר של תושבי ג'יסר א-זרקא לקיסריה, שכן ניתן לטפס עליה בקלות, ואפילו ללכת בה לכל אורכה; הסוללה עדיין פרוצה ואינה סגורה הרמטית. שלישית, כפי שעולה מהתמונות בנספח ב', קיימים שטחים ברצועה, מכיוון מערב ומזרח, שעליהם אינה בנויה הסוללה, מה שמאפשר שם מעבר פתוח בין שני היישובים.

הסוללה מכונה בפי תושבי ג'יסר א-זרקא "גדר גזענית". התחושה של התושבים היא, שמטרת הגדר לחנוק אותם עד שיילכו למקום אחר, כאשר מצפון לכפר סגרו עליו בפארק לאומי ומדרומו בסוללת העפר, ואילו במזרח קיימת הדרך המהירה מס' 2 ובמערב הים. כעת, במצב הקיים, אין כל אפשרות שהכפר יתפתח[23].

ואכן, הסוללה מהווה מכשול רציני לתכנונו האורבני של הכפר, ומסכלת את האפשרות לסלול דרך עוקפת, כפי שתוכנן בעבר. כמו-כן, היא פוגעת קשה בסביבה היפה, חוסמת את נוף הים והטבע וגורמת עגמת נפש ותסכול לתושבי השכונה הדרומית בכפר.

הגדר בין שכונת ג'ואריש לבין שכונת גני דן ברמלה

"באחד הקטעים של חומת ההפרדה החוצצת בין שכונת ג'ואריש הערבית לשכונת גני דן היהודית מצוי בצד היהודי גן משחקים קטן. הכניסה אליו אפשרית רק מכיוון השכונה היהודית; החומה חוסמת אותו מכיוון השכונה הערבית. מפעם לפעם מזנקים הילדים הערבים הבוגרים מעל החומה. הקטנים מצאו פתרון אחר. קולות הילדים היהודים על הנדנדה ועל הקרוסלה מצדה השני של החומה משכו את לבם. בתושייה של ילדים, אולי על בסיס ידע שנרכש מצפייה במראות דומים של גדולים בטלוויזיה, יצאו למשימה: בשקט ובסבלנות, חפרו מנהרות קטנות באדמה שמתחת לחומה.

הילדים היהודים, שזיהו הזדמנות למשחק חדש, חברו אליהם בשמחה. כך זחלו על האדמה הילדים היהודים מכאן, הילדים הערבים משם, וחפרו שלוש מנהרות צרות המאפשרות השתחלות של ילד בן ארבע או חמש. לאחר שהשלימו את הפעולה החתרנית, היו זוחלים בשמחה מצד לצד, משחקים אלו עם אלו.

... בשבועות האחרונים, קודם לפתיחת שנת הלימודים, שתל מאן דהוא שיחי צבר קוצניים בפתחי המנהרות, כמין פתרון אסתטי של גינון שבא למנוע את הסתננות הילדים הרכים... בירור קצר העלה, כי העירייה היא ששתלה את צמחי הצבר"[24].

רמלה היא עיר בשפלה הפנימית במחוז המרכז, הממוקמת לצד הדרך בין תל-אביב לירושלים. בשנת 1948 הפכה לעיר מעורבת, כאשר כוחות הצבא כבשו אותה וגירשו את רוב תושביה (הערביים): מתוך כ-20,000 תושבים, נשארו בה 1,500 בלבד. הנשארים רוכזו בשכונת אל-ג'מל ממערב לעיר העתיקה, באזור שכינויו היה ה"גטו", וגרו בה תחת שלטון צבאי עד מאי 1949. נכון לספטמבר 2003, מונה אוכלוסייתה כ-63,000 תושבים, 80.5% יהודים ו-19.5% ערבים[25].

בשנת 1950 הובאו לאזור סמוך לרמלה מספר משפחות ערביות מהעיירה מג'דל, שם הקימה עבורם מדינת ישראל את כפר ג'ואריש. בשנת 1965 סופח כפר ג'ואריש לתחום השיפוט של רמלה, וכיום מונה אוכלוסיית השכונה כ-2,000 תושבים ערביים. ההכנסה החודשית בג'ואריש נמוכה במידה ניכרת מההכנסה הממוצעת בארץ[26], ורוב תושביה עובדים בבניין ובחקלאות.

בשנות השבעים הובאו לרמלה, לאזור הסמוך לג'ואריש, משפחות ערביות מהנגב, ושוכנו שם. כעבור מספר שנים שוכנו מספר משפחות נוספות בשיכונים, וכעבור מספר שנים נוספות הוקמו שיכונים שיועדו לתושביה הוותיקים של רמלה. בשכונה זו, נווה דקלים (שכונת "הבדואים" או "המיעוטים" כפי שמכונה בפי התושבים היהודים), מתגוררים כיום כ-1,700 תושבים. המצב החברתי-כלכלי של תושביה הוא נמוך[27], דבר המהווה קרקע נוחה להתפשטות בעיות של סמים, פשיעה קלה ופשיעה של בני נוער.

עשר שנים מאוחר יותר, בראשית שנות השמונים, הוקמה בסמוך לנווה דקלים ולג'ואריש שכונת יפה נוף. בשכונה זו עברו להתגורר כמעט אך ורק יהודים. כיום מונה אוכלוסייתה כ-700 תושבים, 40 מהם ערבים. היא מתאפיינת במצב חברתי-כלכלי טוב[28].

במחצית שנות התשעים, הוקמה בהמשך ליפה נוף וליד ג'ואריש שכונת גני דן, שנבנתה בתקופת ההגירה ממדינות חבר העמים. האוכלוסייה בשכונה זו מונה כ-2,000 תושבים, מתוכם כ-80 ערבים. כמו שכונת יפה נוף, גם היא מתאפיינת במצב חברתי-כלכלי טוב[29].

אחד המאפיינים הבולטים של המרחב באזור רמלה הוא ההפרדה הפיזית בין שכונת גני דן העברית לבין שכונת ג'ואריש הערבית. כך, במהלך בנייתה של שכונת גני דן, וכחלק בלתי נפרד מתכנונה, נבנתה גם חומת בטון בגובה 4 מטרים ובאורך 2 ק"מ בערך, שהפרידה את גני דן מג'ואריש ואשר חסמה הן את המעבר הפיזי והן את המבט[30]. חומה זו נבנתה על-ידי היזמים של שכונת גני דן ובמימונם.

רוב התושבים של השכונות הערביות התנגדו להפרדה ולבניית הגדר, נוכח אורכה וגובהה. הפן הבולט של ההתנגדות נבע מתחושת העלבון שלהם, תחושה שנבעה מגזענותה של החברה היהודית אשר התייחסה אליהם כאל אנשים נחותים, כמו גם מהכפייה שבהקמת הגדר, שכפו עליהם התושבים היהודיים והממסד הישראלי. לתחושת העלבון שבהפרדה התלוו גם טענות על אפליה בין ערבים ליהודים.

התושבים של השכונות היהודיות תמכו בהקמתה של חומת ההפרדה. בעיניהם, ההפרדה הפכה ל"היגיון הפשוט" של המרחב. יתרה מכך, לטענתם, אילולא החומה התושבים היהודים לא היו באים לגור במקום. התמיכה נבעה בגלל "הסבל" שנגרם לתושבים היהודים, לפי טענתם, מחמת הקרבה לשכונות הערביות: אי-נוחות כללית ממגורים לצד ערבים, פחד מעבריינים ומנרקומנים, פחד שמקורו בסכסוך שנתגלע בין שתי משפחות בג'ואריש על הסחר בסמים (סכסוך שגבה את חייהם של 32 אנשים), וירידת מחירי הנדל"ן בשל הקרבה לשכונות הערביות[31].

הגדר בין שכונת פרדס שניר בלוד לבין מושב ניר צבי

"הרשויות הבהירו לנו שאין להם פתרון לבעיות, לכן הצענו לבנות קיר מאסיבי שיחצוץ בינינו לבינם, קיר שימנע מעבר ואפילו קשר עין"[32].

"לא מדובר בקיר אקוסטי, אלא בחומת בטון בגובה ארבעה מטר, שתפקידה להפריד בין ניר צבי ופרדס שניר"[33].

העיר לוד ממוקמת בשולי מישור החוף, ליד העיר רמלה. בשנת 1948 היא הפכה לעיר מעורבת (כאשר מתוך 40,000 התושבים הפלסטיניים שחיו בה נשארו רק 1,000 תושבים). נכון לשנת 2003, מונה אוכלוסייתה 74,000 תושבים בערך, 72.5% יהודים ו-27.5% ערבים. רוב האוכלוסייה הערבית מרוכזת בשכונות עוני (שכונת הרכבת, שכונת נווה שלום, שכונת פרדס שניר). שכונות אלו סובלות מהיעדר תנאים אורבניים ואנושיים בסיסיים ומרמות פשיעה וסחר בסמים גבוהות[34].

פרדס שניר הנה שכונה ערבית הממוקמת בגבול המערבי של לוד, המונה כ-3,000 תושבים (נכון לשנת 2003). היא ידועה כשכונת מצוקה הסובלת מבעיות רבות כמעט בכל תחומי החיים, תוצאה של הזנחה רבת-שנים. בין היתר, לוקה השכונה בהיעדר תוכנית המסדירה את הבנייה בה באופן שייתן מענה מינימלי לצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה. כתוצאה מכך, ובשל הצרכים ההולכים וגדלים של האוכלוסייה, מרבית הבנייה בשכונה אינה מוסדרת, והשכונה התפתחה באופן טבעי אורגני, ללא כל תכנון וללא תשתיות מתאימות.

ניר צבי הוא מושב הנושק לשכונת פרדס שניר. הוא ידוע כיישוב יוקרתי מבוסס ומטופח, שתושביו היהודים נמנים עם בני המעמד הבינוני הגבוה.

בין השכונה למושב מפרידים שטחים חקלאיים שאורכם, בחלק הארי מן הגבול שבין שניהם, מספר מאות מטרים. על השטח החקלאי ממוקם כביש צר, המשמש מזה שנים רבות את תושבי השכונה. תוואי הכביש עובר בחלקו על אדמות שבבעלות המושב.

במסגרת השלמת תכנית המתאר של פרדס שניר בשנת 1999, אשר נועדה להסדיר את הבנייה ולשקם את התשתיות הרעועות בשכונה, התעורר הצורך בהסדרת הכביש ובהרחבתו. אלא שהכביש המתוכנן אמור לעבור בחלקו על אדמות שבתחום המושב ניר צבי. תושבי ניר צבי ניצלו את המצב הנ"ל והביעו התנגדות לתוכנית, תוך שהם מתנים את הסכמתם להסדרת הכביש בשורה של דרישות, ובכללן דרישה להקים חומה בגובה של 4 מטרים ובאורך של כ- 1.5 קילומטר, עשויה בטון ולבנים, שתחצוץ בין המושב לבין השכונה הערבית. כמו-כן דרשו תושבי ניר צבי כי בניית הגדר ואחזקתה יבוצעו במימון משרד השיכון ועיריית לוד.

ועדת ההתנגדויות של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז המרכז, קיבלה את התנגדות תושבי המושב והחליטה שלא לתת תוקף לתוכנית המתאר של שכונת פרדס שניר, עד שלא תאושר תוכנית בניית החומה ויובטח ביצועה.

ביום 21.7.2002 התקבלה החלטת הממשלה מס' 2264 שעניינה שיקום העיר לוד. על-פי דברי ההסבר להחלטה, היא באה לטפל במצוקת האוכלוסיות החלשות, ובכלל זה הערבים בלוד. אלא שבהחלטה הכוללת התקבלה, בין היתר, ההחלטה הבאה:

"להטיל על משרד התחבורה ומשרד הבינוי והשיכון להקים קיר אקוסטי בין שכונת פרדס שניר למושב ניר צבי ולהציג למנכ"ל משרד ראש הממשלה, תוך 14 ימים, תוכנית עבודה להקמת הפרוייקט האמור".

הממשלה הטילה על משרד התחבורה ועל משרד השיכון לממן את הקמת הגדר מתקציביהם. מדובר בסכום כולל של 3 מיליון ש"ח, כשכל אחד משני המשרדים יישא במחציתו של הסכום.

ביום 13.6.2003 הופקדה לאישור תכנית מתאר מקומית מס' גד/24/475, שאחת ממטרותיה קביעת הוראות בינוי לקיר לאורך הדרך (שבין שכונת פרדס שניר ליישוב ניר צבי). בתכנית, מוצע להקים קיר לאורך הדרך, בגבול שטחה של הדרך, בגובה של 4 מטרים.

ביום 23.7.2003 ניתן על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "לודים", היתר בניה (מס' 20030224), המתיר הקמת קיר בין השכונה לבין היישוב. ואכן, בנייתו של הקיר החלה, אולם העבודות הופסקו בעקבות צו מניעה זמני שהוצא על-ידי בית-המשפט בעקבות עתירה מנהלית שהגישו אחדים מתושבי השכונה[35]. כיום, כשליש מהקיר כבר בנוי[36].

לטענת תושבי מושב ניר צבי, המדובר הוא ב"קיר אקוסטי". בנוסף, לטענתם הם סובלים מפריצות לבתיהם בידי נרקומנים הבאים לשכונת פרדס שניר כדי לקנות סמים, כמו גם מנזקים חקלאיים (גניבות כוורות, נזקים לחקלאות, שבירת שעוני מים, השחתת מערכות השקייה ופלישה של עדרים לשטחים החקלאיים של המושב)[37]. טענה נוספת בפיהם היא, שמחירי הדירות צנחו בכ-40% בשל הקרבה לשכונה הערבית[38]. מכאן, "דרוש" הקיר כדי "להגן" עליהם.

ברם, גם במקרה זה קשה לקבל את הטענות הללו. ראשית, לא מובן מדוע דרוש במקום "קיר אקוסטי", שכן תנועת כלי הרכב בכביש החוצץ בין השכונה למושב דלה ביותר[39], ולא נמצאו מטרדים חזותיים, סביבתיים, הנדסיים או אחרים המצדיקים את הקמתו. שנית, בתי השכונה קרובים מאוד לכביש, וחלקם נוגעים אף בשפת הכביש. לעומת-זאת, רוב בתי המושב מרוחקים מרחק ניכר מהכביש, כאשר שטח גדול, לרוב כמה מאות מטרים, מפריד בין בתי המושב לבין הכביש. לפיכך, אם יש צורך ב"קיר אקוסטי", הרי סביר היה שהוא יוקם בסמיכות לשכונת פרדס שניר הקרובה יותר לכביש. שלישית, בהנחה שתושבי ניר צבי אכן סובלים מחדירות לתחום המושב, ספק רב אם קיר ההפרדה הנו פתרון יעיל במניעתן או בהפחתתן, בהיותו קיר חלקי (לאורך קילומטר וחצי בלבד), שאינו ביטחוני באופיו, אלא ייצור הפרדה סמלית בלבד. רביעית, ישנו חשד שהשימוש במונח "קיר אקוסטי" הנו פיקטיבי ונועד להסתיר את מהותה האמיתית של גדר ההפרדה. כך, בהחלטת הממשלה דובר על "קיר אקוסטי", אולם בתוכנית המתאר המקומית מס' גד/24/475 דובר רק על "קיר" סתם ולא היה זכר למונח "אקוסטי". זאת-ועוד, דבריו של מזכיר המושב, ירון לוי, מעידים כאלף עדים על המניעים האמיתיים לבניית הגדר ועל הרקע לכל העניין. לדבריו, הוצע לבנות קיר מאסיבי שיחצוץ בין השכונה למושב כדי ש"ימנע מעבר ואפילו קשר עין"[40]. בדבריו לא היה שום זכר למפגעי רעש. נוסף לכך, בעניין מטרתה האמיתית של הגדר כבר התבטא עודד ארנון, מהנדס העיר לוד, כשאמר ש"לא מדובר בקיר אקוסטי, אלא בחומת בטון בגובה ארבעה מטר, שתפקידה להפריד בין ניר צבי ופרדס שניר"[41].

מחוות-דעת, שהכין ארגון "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון" בנושא גדר ההפרדה[42], עולה כי נפלו פגמים תכנוניים בהחלטה על הקמת הגדר. כך, עולה מחוות-הדעת כי במקרה זה קיים חוסר איזון בולט בין הרווח הנובע מהקמת הגדר לאוכלוסייה האחת החזקה (תושבי ניר צבי), לבין הפגיעה בקבוצת האוכלוסייה האחרת, החלשה יותר (תושבי שכונת פרדס שניר). בנוסף, בהחלטה על הקמת הגדר היה מענה לצרכי אוכלוסייה אחת (תושבי ניר צבי) והתעלמות מצרכי אוכלוסייה אחרת (תושבי שכונת פרדס שניר). כמו-כן עולה מחוות-הדעת, שהגדר תפגע באיכות החיים העירונית של תושבי שכונת פרדס שניר, ותכרסם קשות בנגישותם ובזכותם לתנועה חופשית ולמרחב פתוח. כך, הגדר תהפוך כביש מקומי, שכונתי, המהווה חלק מרקמה אורבנית חיה ודינמית, ללא גבול זהות מוגדר, לכדי מרחב המייצר הפרדה גאוגרפית, אתנית, גזעית, חברתית וכלכלית. קרבתה של הגדר, כמו גם גובהה, פוגעת קשות בתושבי השכונה, במיוחד באלה הגרים בסמיכות לדרך. היא חוסמת משבי רוח מערבית, ואת הנוף הפתוח, ובכך היא מהווה מפגע אסתטי חמור.

פרק שלישי

מסקנות

"אנחנו לא חיות, גם אנחנו בני אדם"[43].

בפרק השני נוכחנו כיצד הולכות ונבנות בכמה מקומות בישראל גדרות וחומות, שכל מטרתן להפריד בין התושבים היהודים לבין התושבים הערבים. לכאורה, אין כל פסול בגדרות אלה, שהרי אפשר להעלות את הטענה שממילא ישנה הפרדה טריטוריאלית בין שתי האוכלוסיות, כך שבניית גדרות החוצצת ביניהן אינה מעלה ואינה מורידה לעניין ההפרדה ומשאירה את המצב כמות שהוא.

אלא שלבניית הגדרות ישנן משמעויות חמורות, מעבר להפרדה הטריטוריאלית הקיימת זה מכבר. שכן, הן פוגעות בזכויות האדם של המיעוט הפלסטיני, משדרות מסר של עלבון ונחיתות לאומית, חברתית, תרבותית וכלכלית כלפיו, ופוגעות בכבודם האישי של חבריו.

טענה משותפת בפי התושבים היהודים בשלושת המקומות שבהם הוקמו הגדרות, כהצדקה להקמתן, הייתה שהן נועדו למנוע מפגעי רעש הנגרמים, לכאורה, על-ידי התושבים הערבים. ברם, ראינו בפרק השני כיצד טענה זו, כמו גם טענות אחרות, אינה עומדת במבחן הביקורת.

הנסיבות שבהן הוקמו הגדרות מצביעות על כך, שהשימוש במונח "קיר אקוסטי" נועד להסוות את מהותן ואת מטרתן האמיתית. שכן, אורכן וגובהן מצביעות באופן הברור ביותר, שמטרתן האמיתית אינה הפרדה "אקוסטית", אלא הפרדה טוטאלית בין שתי האוכלוסיות, ומניעת כל קשר ומגע ביניהן, הן פיזי והן ויזואלי[44].

מאחורי מטרה זו עומדים מניעים גזעניים, הרואים במיעוט הפלסטיני אוכלוסייה נחותה, שראוי להתרחק ממנה ולהסתירה מהנוף ככל האפשר, באמצעות חומות. עבור הרוב היהודי, המיעוט הפלסטיני אינו נראה, וממילא גם אינו קיים.

החלטתה של הממשלה לממן את גדר ההפרדה בלוד מצביעה על כך, שהקמת החומות והגדרות אינה בעיה מקומית של מפגעי רעש וגניבות, כפי שניסו להציג זאת התושבים היהודים, אלא הנה נושא לאומי חשוב וראשון במעלה, הנוגע לשימור האופי היהודי של המדינה בכלל וניתוק המגע עם המיעוט הפלסטיני בפרט.

אמנם בשלושת המקומות שבהם הוקמו הגדרות והחומות, הן הוקמו בשם "ההגנה העצמית" ובשם השאיפה לבטחון ולהגנת הקניין של התושבים היהודיים (אשר סובלים, כטענתם, מגניבות, פשע הטרדות ומפגעי רעש). ברם, לדעת האגודה הערבית לזכויות האדם, גם אם טענות אלה הנן נכונות, הקמת החומות לא יכולה, בשום פנים ואופן, לפתור בעיות אלה, אלא להפך הן רק יגבירו ויעצימו אותן, ויוסיפו בעיות נוספות לבעיות הקיימות ממילא בין שתי האוכלוסיות. כך, למשל, בבלפאסט שבאירלנד נבנו חומות כדי להפריד בין האוכלוסייה הפרוטסטנטית לבין האוכלוסייה הקתולית ולמנוע חיכוך ביניהם (שנקראו "קווי-שלום" (peace lines"")), אולם דווקא מקומות אלה נהפכו למוקדי אלימות ברורים.

אכן, לא ניתן שלא לקשור בין הקמת החומות והגדרות, והמטרות העומדות מאחוריהן, לבין אווירת הגזענות המשתלטת זה מכבר שנים על הרחוב היהודי. שכן, ככל הידוע, במדינת ישראל המיעוט הפלסטיני סובל מגזענות בוטה המופנית כלפיו על-ידי הרוב היהודי. תופעה זו היכתה שורשים בחברה הישראלית, עד שניתן לומר שהיא הפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הכללית והפוליטית במדינה[45]. מכאן, שההפרדה הפיזית בין שתי האוכלוסיות, על-ידי בניית החומות והגדרות, מהווה אחד הביטויים של אותה תופעה.

הקמת החומות והגדרות מהווה גם ביטוי לתפיסת הרוב היהודי את המיעוט הפלסטיני כ"איום" דמוגרפי. שכן, אם המיעוט הפלסטיני הוא "סכנה" דמוגרפית על צביונה היהודי-ציוני של המדינה, הרי מן הראוי להיפרד ולהתרחק ממנו ולמנוע כל מגע איתו.

למעשה, הקמת הגדרות והחומות היא חלק מתופעה רחבה יותר של הפרדה גזעית בין שתי האוכלוסיות ודחיקת המיעוט הפלסטיני לגטאות. תהליכים אלה, של הפרדה גזעית וגטואיזציה, מקבלים ביטויים פיזיים, הן בדמות הפרדה טריטוריאלית בין שתי האוכלסיות, והן בדמות בניית והקמת חומות וגדרות הפרדה גבוהות ומניעת התפתחותם האורבנית הטבעית של היישובים הערביים. על כך הוסיפו את הקשיים שנתקלים בהם התושבים הערביים עקב מניעים גזעניים, בנסותם למצוא דיור הולם יותר ביישובים היהודיים, ותקבלו תמונה עגומה של גיטאות ערביים, המוקפים ביישובים יהודיים, ובאחדים מהם – בחומות ובגדרות הפרדה.

אמנם, עד היום תועדו רק שלושה מקומות של הקמת גדרות הפרדה כאלו, ומבחינה זו לא ניתן לדבר על תופעה נפוצה בחברה הישראלית. אולם, האגודה הערבית לזכויות האדם סבורה שגדרות אלו עלולות לשמש תקדים מסוכן להקמת גדרות נוספות בעתיד, וכבר היום מרחפת בחלל האוויר תכנית להקמת חומה גבוהה בין שכונת פרדס שניר לבין השכונה היהודית גני אביב בלוד. נוסף לכך, על רקע גדר ההפרדה שחלק גדול ממנה כבר הוקם למעשה בתוך השטחים הכבושים, נראה כי רעיון ההפרדה בין שתי האוכלוסיות – זו היהודית וזו הפלסטינית, הן בשטחים הכבושים והן בתוך ישראל – נעשה מקובל יותר ויותר על הרוב היהודי. מכאן החשש, שבעתיד יציעו, בתוך ישראל, להקים גדרות וחומות הפרדה נוספות במקומות שונים, ובכך יש משום העצמת תופעת ההפרדה הגזעית והגטואיזציה.

המשפט הבינלאומי בדבר זכויות האדם מתייחס להפרדה גזעית כהפרה בוטה של זכויות האדם. כך, בפסקות 9 ו-10 להקדמה של האמנה הבין-לאומית בדבר ביעורן של כל הצורות של אפליה גזעית משנת 1965[46] נאמר כי:

"[המדינות בעלות האמנה הזאת] בהיותן משוכנעות, כי קיומן של מחיצות גזעיות מנוגד לאידיאלים של כל חברה אנושית.

בהיותן מודאגות מחמת הגילויים של אפליה גזעית הנראים עדיין בעליל באזורים מסויימים של העולם, ומחמת מדיניות ממשלתית המבוססת על עליונות גזעית או שנאה גזעית, כגון מדיניות אפרטהייד, מדיניות הפרדה או הבדלה".

מאחורי ההפרדה הגזעית ניצבות תפיסות של עליונות גזעית ויחס שלילי כלפי קבוצות גזעיות, לאומיות, אתניות, לשוניות וכיוצא באלה. מעצם הגדרתה וקיומה מביאה ההפרדה הגזעית, בהכרח, לאפליה כנגד האוכלוסיות החלשות ולפגיעה חמורה בעקרונות השוויון וכבוד האדם, שני עקרונות בסיסיים ומרכזיים שעליהם מבוססת כל תורת זכויות האדם. מכאן, שהמשפט הבינלאומי אוסר אותה ומגנה אותה במפורש.

בהקשר זה, מחובתה של המדינה למנוע, לאסור ולעקור מן השורש כל ביטוי של הפרדה גזעית. כך, בסעיף 3 של האמנה נאמר כי:

"המדינות בעלות האמנה מגנות הפרדה גזעית ואפרטהייד ומתחייבות למנוע, לאסור או לעקור מן השורש, בשטחים שבתחום שיפוטן, כל נהגים מסוג זה"

הקמת החומות והגדרות פוגעת באופן קשה בזכויות לשוויון ולכבוד האדם של המיעוט הפלסטיני – שהוא האוכלוסייה החלשה ביותר במדינה מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית – הן בשל עצם הכפייה שבהקמתן והן בשל עצם הקמתן. שכן, הן גורמות לתחושות קשות בקרב חברי המיעוט, וממחישות באופן הבוטה ביותר את תחושות הקיפוח, הנחיתות וההפליה. הן משדרות עלבון כלפיו, מחדדות את השוני בינו לבין הרוב היהודי ומקבעות תחושות של נחיתות חברתית. נוסף לכך, בהקמת החומות משדר הרוב היהודי לחברי המיעוט הפלסטיני מסר ברור, לפיו אין הם אזרחים רצויים ושאין כל אפשרות לחיים משותפים עמם, ובכך יש משום החרפת תחושת הבידוד, ההדרה והדחייה האישית והקולקטיבית. בכל אלה יש פגיעה קשה בכבודם האישי ובערכם כבני אדם, ערכים שבעיני החוק הבינלאומי הנם ערכים בסיסיים הראויים להגנה, שהפגיעה בהם אסורה[47].

בנוסף לאמור לעיל, מונעות החומות והגדרות, בצורה בוטה וקשה, גם את אפשרויות ההרחבה והפיתוח העתידי של היישובים הערביים, שכן הן מהוות מחסום פיזי, בלתי הפיך, בפני פיתוח שונה של המרחב בעתיד, ובכך הן פוגעות בזכויות לתכנון ולמרחב פתוח.

פרק רביעי

סיכום

"החומות השקופות בחברה הישראלית מקבלות לאחרונה ביטוי פיסי"[48].

בחודש יוני 2002 החליטה הממשלה על הקמת גדר הפרדה, המפריד בין מדינת ישראל לבין השטחים הכבושים. מאז, רובו של גדר ההפרדה כבר נבנה בתוך השטחים הכבושים, למרות שנקבע לגביו על-ידי בית הדין הבינלאומי בהאג, בחוות הדעת המייעצת שלו, שהוא בלתי חוקי מאחר שהוא מפר את המשפט הבינלאומי[49].

אולם, רעיון ההפרדה אינו רק ייחודי בכל מה שקשור למדינת ישראל ולפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, אלא אף חלחל אט אט אל תוך המרחב המנטלי והפיזי של מדינת ישראל עצמה, וכיום הוא מקבל ביטוי פיזי בדמות חומות וגדרות הפרדה בתוך המדינה, המפרידים בין אזרחי אותה מדינה עצמה על בסיס גזעי.

האגודה הערבית לזכויות האדם רואה בהקמת חומות וגדרות ההפרדה מטרה פסולה ובלתי ראויה, הטומנת בחובה השלכות קשות על היחסים בין הרוב היהודי לבין המיעוט הפלסטיני. האגודה הערבית לזכויות האדם סבורה שהקמתן של החומות והגדרות מהווה פגיעה קשה בזכויות האדם הבסיסיות של המיעוט הפלסטיני לשוויון ולכבוד האדם, ומהוות הפרה של המשפט הבינלאומי.

על-פי המשפט הבינלאומי, חייבת כל מדינה לפעול באופן אקטיבי למניעת הפרדה גזעית בין אוכלוסיותיה השונות. ברם, מדינת ישראל לא זו בלבד שאינה מונעת את הקמת החומות והגדרות, אלא בעצם ממריצה ומסייעת בהקמתן. בכך היא תורמת, באופן אקטיבי, לתהליך ההפרדה ומצהירה, למעשה, שהיא תומכת בהפרדה על בסיס גזעי במדינה.

מדינת ישראל חתמה על האמנה הבין-לאומית בדבר ביעורן של כל הצורות של אפליה גזעית משנת 1965 ואישררה אותה, ולכן היא מחוייבת על-פיה. לפיכך, קוראת האגודה הערבית לזכויות האדם למדינת ישראל להפסיק את הפרת החוק הבינלאומי, לפעול לאלתר להריסת כל החומות והגדרות שכבר הוקמו ולמנוע הקמת חומות וגדרות נוספות בעתיד.

האגודה הערבית לזכויות האדם פונה גם לקהילה הבינלאומית המתעניינת בשלום ובשמירה על זכויות האדם, לפעול בכל האמצעים האפשריים והדרושים להפסקת המשך המגמה של מתן לגיטימציה לתופעת ההפרדה הגזעית בישראל. האגודה הערבית לזכויות האדם מתריעה כי תופעה זו טומנת בחובה פוטנציאל להתפוצצות וסיכון כל אפשרות של יחסים תקינים וחיים נורמליים ומשותפים בין שתי האוכלוסיות, במיוחד כאשר מדובר במיעוט לאומי שימשיך להקתיים ולחיות בתוך המדינה.

נספח א'

קטעים נבחרים מתוך

חוות דעת תכנונית לתכנית גז/24/475

חוות דעת זו, המוגשת על ידי עמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון* מצורפת להתנגדות המוגשת על ידי הקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטת תל-אביב, בשם תושבי שכונת פרדס